איך הכל התחיל?

קיבוץ גבעות זייד הוקם בשנת 1940 על ידי בוגרי "מקווה ישראל", צעירים מדרום אמריקה ומשפחת זייד, ונקרא על שמו של אלכסנדר זייד. ב-1955 מנה הקיבוץ 80 חברים, אך היו לו בעיות רבות והתברר שאין בו עתיד כלכלי. קבוצה גדולה של צעירים עברה לקיבוץ אור הנר, וגבעות זייד התפרק ב-1958 וניטש.

המקום נותר פרוץ, עזוב ומוזנח, כמו רבים מהאתרים שעליהם מספר "הגלילה". לשמחתנו נמצא לו לבסוף שימוש הולם, כשעל חורבותיו קם ב-1964 הכפר החינוכי "כפר תקווה". את המקום יזם והקים האגרונום ד"ר זיגפריד הירש (1987-1899), איש עקשן וקשה עורף, אידיאולוג חינוכי נון-קונפורמיסטי. הוריו היו רחוקים מציונות, והוא הצטרף ללא ידיעתם לתנועת נוער יהודית ואחר כך למד חקלאות. לארץ עלה לראשונה ב-1921 עם חבריו שייסדו את "קבוצת הצבי", אך שב לגרמניה להשלמת לימודי הדוקטורט ועלה שנית ב-1930. עם עלייתו החל ללמד בביה"ס לבנות של חנה מייזל, בביה"ס המקצועי בנהלל ובכדורי. מ-1936 ניהל את מחלקת ההתיישבות של "רסקו" ולימד במכון וולקני ברחובות, שם נישא לחנה, אלמנה שאחת מבנותיה נזקקה למסגרת חינוכית מיוחדת. הנערה הוכנסה למוסד חינוכי בקריית עמל, והירש החליט להקדיש את עצמו להקמת "כפר עבודה" למוגבלים. ב-1962 יסד אגודה בשם "תקווה", שבה תמך בין השאר פרידריך נוטהאקר, שעמד בראש ארגון סעד נצרי-גרמני (לימים ארגון "צדקה", שתולדותיו נחקרות בעבודת הדוקטורט שלי). ידידי ישראל בשוויץ ובגרמניה תמכו כספית וארגונית במיזם, חברת "רסקו" ערבה לו ואיחוד הקבוצות והקיבוצים בראשות סנטה יוספטל תרם את 450 הדונם ואת המבנים תמורת לירה אחת.

בפברואר 1964 החל הכפר לפעול, כשהוא כולל (בניגוד להנחיות אקי"ם ומשרד הרווחה) אוכלוסיה מעורבת של בעלי מוגבלויות, המקיימים אורח חיים רגיל ככל האפשר ומקבלים הכשרה לחיי עבודה מועילים. באותה שנה התאחדה אגודת "תקווה" עם אקי"ם, וביחד הקימו חברה בשם כפר קנדי בגבעות זייד על שם ג'ון קנדי, שגם אחותו הייתה בעלת צרכים מיוחדים. ממשלת ארה"ב אף מימנה מחקר על הצלחת הכפר בשיקום ילדים באמצעות עבודה חקלאית. ב-1966 פרשה אקי"ם מן השותפות וד"ר הירש יסד חברה ציבורית שעם חבריה נמנתה גם ציפורה זייד. מתנדבים חברי "צדקה" שיפצו את הכפר, ועם הזמן הובאו מגרמניה גם טרקטור ועגלה, מחרשה ומשדדה, מסגריה ונגריה, מטבח, מכונת כביסה, כלי סניטציה ומכשירי חשמל שונים.

כיום מתגוררים בכפר תקווה כ-220 דיירים בגילאי 20 עד 85 !  הדיור מותאם לצורכיהם ומאפשר הזדקנות במקום ופתרון למצבים סיעודיים. צוות הכפר מונה יותר מ-100 עובדים ועמם כ-20 מתנדבים מהארץ ומחו"ל. ראוי שנלמד מניסיון זה כיצד לשמר אתרי התיישבות ותיקים ולצקת בהם תוכן וחיים חדשים.

* כתב גד סובול, היסטוריון, נאמן שימור אתרי מורשת באשקלון.

לדמותו של דוקטור הירש (1899-1987) – ממייסדי כפר תקוה

מאת: שמעון הורן

"הוא היה איש חזון, הוא היה גם בעל דעות מוצקות והשקפות נחושות בכל עניין כמעט. לכאורה סתירה, כי החזון מתבסס הרבה על אמונה על הרגש, כאשר הדעות וההשקפות הן בדרך כלל פרי ההיגיון והמוח. אך ד"ר הירש (כך קראנו לו תמיד, דוקטור הירש) יצר שילוב מיוחד במינו של החזון והרציונלי – פרי ניסיון חיים ועושר פנימי שנשא עם עצמו.

נפגשתי אתו לראשונה בשנת 1974, בהמלצתו של מר הרי מילנר, ושוחחנו על הצטרפותי למועצת המנהלים של כפר תקוה. הסברתי לו שיש לי בת הנמצאת בארה"ב זה הרבה שנים ושיש ברצוננו להביאה ארצה, אך בטרם נעשה זאת הייתי רוצה לראות מה אוכל לתרום כדי להפוך את כפר תקוה למקום שבו תוכל להיקלט בהצלחה ולחיות בו מתוך הרגשת סיפוק והתקדמות בחיים. דוקטור הירש הסביר לי לאחר שיחה ארוכה על מטרות הכפר כי ישמח להמליץ על הצטרפותי למועצת המנהלים של הכפר. אך יחד עם זאת לא שכח לומר: כאשר הבת שלך תבוא לכפר תקוה, תצטרך לעזוב את המועצה כי אין אני בעד כך שההורים יהיו חברים במעוצה.

לא אחדש אם אומר שלא לעתים קרובות עולה בידו של אדם להתחיל מפעל חיים, יצירת יש מאין, כאשר הוא כבר בגיל הפנסיה, בשנות הששים של חייו. מזלו של כפר תקוה היה לא רק בזה שד"ר הירש יזם והגשים את הרעיון של יצירת כפר להכשרה מקצועית, אלא גם שהוא עשה זאת כאשר מאחוריו ניסיון צבור של שנים רבות, כאשר אפשר לו להתגבר על כל הקשיים הבירוקרטיים והאחרים ולבנות כפר שיהיה מיוחד במינו.

החידוש בקונספציה של ד"ר הירש היה קודם בהצהרה בהירה וממצה של המטרה: לחיות כמו אחרים למרות השוני. אף כי הכלים והגישה בתחילת כפר תקוה, נניח בעשר השנים הראשונות, לא תמיד נתנו מקום להגשמה המלאה של הקונספציה החדשנית הזאת, זאת נשארה המטרה והתוכן העיקרי של כפר תקוה. ד"ר הירש זכה לראות בערוב ימיו כצד מתקדם הכפר בצעדים מאוששים להגשמה מלאה ורחבה יותר של המטרה הזאת.

כדי לבנות את הכפר על יסודות חדשים שונים מהמוסדות הקיימים בארץ (ואולי גם בחו"ל), צריך היה לקבוע מסגרות וכללים ברורים ביותר. קודם כל: הגבלת מספר התושבים, גידול אורגני, איטי ומבוקר ועל כן הוקם הכפר כגוף ציבורי פרטי, כמובן ללא מטרות רווח, אך לא גוף ממשלתי. כפר תקוה מתקיים מתשלומי ההורים או האפוטרופוסים אך לא מתמיכה ממשלתית ולא תלות במשרד או מוסד ממשלתי. כי תלות כספית, לאמור, קבלת סובסידיות מהממשלה כרוכה בהתערבות, הן בקשר למספר תושבים, לאמור חשש מהפיכת המקום למוסד שבו גרים בצפיפות מאות (במקום הגידול האורגני) והן בקשר לאיכות החיים והגבלת חופש הפעולה וחופש הפרט. ועל כן כמעט – פוביה של דוקטור הירש מהתערבות הממשלה ובמיוחד של משרד הסעד (כיום משרד רווחה), עצמאות הכפר בכל מחיר, עצמאות כספית, עצמאות חינוכית, עצמאות חברתית – ללא תלות בגורמים חיצוניים.

ד"ר הירש היה גם בדעה שאין למסור את האחריות לגורל הכפר לידי הורים. נהפוך הוא – במשך שנים רבות הוא חשב שיש להחזיק אותם רחוק כמה שאפשר מניהולו המעשי של הכפר ואף ממועצת המנהלים של "תקוה". יחסו – הבוטה לפעמים – להורים נבע אולי מהפחד שההורים יעמדו בדרך ליצירת מסגרת תקנית, ממושמעת שלפי דעתו הייתה נחוצה כדי לשמור על הכפר שלא ייהפך לעוד אחד מהמוסדות הקיימים בארץ. במשך השנים שינה ד"ר הירש את התייחסותו להורים והשתתפותם באחריות על הכפר – אך לא את דעתו. כאשר בשנים האחרונות שוחחנו על שינוי התקנות של "תקוה" ועל הכנסת שנויים אשר למעשה מסרו את האחריות לכפר לידי הורים, הוא הסכים לשנויים אלה מתוך הבנה. בוודאי השפיעה עליו העובדה שההורים לקחו על עצמם את המשימה להקים בתים חדשים וכן הוכיחו בפועל שהם מוכנים להמשיך בבצוע החזון לפי הקווים שהוא התווה אותם.

ד"ר הירש ידע שמציאת כח האדם הנכון והמוכשר שינהל וידריך את הכפר ברמה, בעניין זה תלויה הצלחת הכפר ורווחת החברים בו. ואכן, הצליח ד"ר הירש לרכז סביבו קבוצת אנשים, צעירים ולא כל כך צעירים, אשר יכול היה למסור להם בבטחה את האחריות לעתיד כפר תקוה. צירופם לאחריות על הכפר של התנועה הקיבוצית, אשר שלחה לא רק את חבריה לכפר תקוה אלא גם תרמה כוחות מקצועיים וגם עצה ועזרה, מצד אחד: העלאת כוחות צעירים מתוך המדריכים בכפר, הוספת כוחות צעירים מתוך האקדמיה מצד שני: – כל אלה נתנו לכפר תקוה יסוד בריא לפיתוחו של הכפר.

כפר תקוה הנו היום כפר פתוח שבו עובדים החברים בענפים שונים, מקיימים את רוב השירותים בכוחות עצמם, מנהלים פרויקט להכשרה מקצועית לא רק לחברים בכפר אלא גם לאנשים מהעיר, מקיימים חיי חברה ותרבות אינטנסיביים. ועיקר העיקרים: הכפר משקיע מאמצים רבים כדי לפתח כושרו ויכולתו, של כל חבר וחברה בו כדי שכל אחד יוכל לזכות בהגשמת הזכות והמטרה שהציב ד"ר הירש: לחיות כמונו."